החלטה בתיק בש"פ 4903/05

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) בב"ש 91095/05 מיום 26.4.05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

           כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. מעובדות כתב האישום עולה כי במהלך משחק בכדור איים העורר על נאשם 2 בסכין בשל דבר מה בכך. נאשם 2 רץ לביתו והזעיק לעזרתו את אחיו, הנאשם 3, והעורר עלה לבית חבריו (שושן ואניס בריגה) הסמוך למקום. הנאשמים 2 ו - 3 (להלן - האחים אראמי) הצטיידו בסכינים ועשו דרכם במהירות חזרה למקום הימצאו של העורר בבית חבריו, וצעקו לעורר. זה, מששמע את האחים אראמי קוראים לו, ירד לקראתם כשהוא נושא סכין. כל השלושה נפגשו בחצר בית חבריו של העורר, שם התפתחה קטטה אלימה, במהלכה נגרמו לעורר ולאחים אראמי חבלות חמורות כתוצאה מדקירות הדדיות, והם אושפזו בבית החולים לקבלת טיפול רפואי.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העורר ושל האחים אראמי עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, וקבע כי הנאשמים, שבחרו להשתמש בסכין לפתרון סכסוכים ביניהם, מהווים סכנה לציבור. בהתייחס לטענת ההגנה העצמית שהעלו כל השלושה, קבע בית המשפט המחוזי, כי על פי גרסה זו, "למרבית הפליאה .... בתיק זה יש רק מתגוננים ואין תוקפים. כולם טוענים להגנה עצמית. על פניו לא ניתן לקבל טענה זו מאת אף אחד מהשלושה". טענת ההגנה העצמית שהעלה העורר נדחתה, לאור העובדה שהיה זה העורר אשר שלף (ראשון) מכיסו סכין, באמצעותו איים על משיב 2 כבר בתחילת האירוע. לאחר מכן, כאשר שני הנאשמים האחרים הגיעו לבית חבריו וקראו לו לרדת, הוא ירד למטה, שש אלי קרב כשבידו סכין ובאמצעות סכין זה דקר את האחים אראמי. בית המשפט המחוזי אף קבע, כי אין מקום לשקול חלופת מעצר בעניינם של כל הנאשמים, וזאת לאור חומרת המעשים, כמו גם לאור ההפרה של תנאי שחרור שהוטלו על האחים אראמי על פי החלטות קודמות של בתי משפט שניתנו בעניינם בגין אירועים אחרים, האוסרות עליהם לצאת מביתם.

           מכאן הערר שבפני.

           לפני טוען העורר כי טעה בית המשפט קמא משקיבל חלק מגרסתו, אך דחה את חלקה האחר של הגרסה, באשר לטענת ההגנה העצמית. לטענתו, חומר הראיות איננו תומך בקביעה שבכתב האישום, לפיה העורר ירד מהדירה לקראת האחים אראמי עם סכין בידו. על-פי גרסתו, לאחר העימות המילולי עם נאשם 2, הוא ברח לבית חבריו, ויצא מהבית רק כאשר היה משוכנע שהאחים אראמי, המצוידים בסכינים, עזבו את המקום. לטענתו, הפתיעו אותו האחים אראמי בכניסה לבית, והוא עשה כל שבידו על מנת להתגונן מפניהם, ונס על נפשו ברגע שהצליח להדפם. לפיכך טוען העורר כי יש לקבל את גרסתו, כי עומדת לו טענת הגנה עצמית, ולקבוע כי אין בתיק ראיות לכאורה די הצורך להצדקת מעצרו עד תום ההליכים.

           באשר לחלופת מעצר, טוען העורר כי אורח חייו נורמטיבי, הוא נעדר כל עבר פלילי, וזה לו המעצר הראשון. לטענתו, היה על בית המשפט להבחין בינו לבין האחים אראמי, וזאת לאור עברם הפלילי המכביד, נסיבות האירוע, והפרת תנאי מעצר הבית בו היו נתונים. העורר מוסיף, כי הוא זה שהגיע לתחנת המשטרה לדווח על האירוע.

           לטענת המשיבה, אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר בחר שלא לקבל את גרסת העורר באשר לטענת ההגנה העצמית. זאת, לאור השוני בין גרסאות העורר בחקירותיו במשטרה, ועדויותיהם של אניס ושושן בריגה, אשר שהו בדירה עת הגיע לשם העורר, אשר אינן תומכות בגרסתו. משנדחתה טענת ההגנה העצמית, התנהגותו של העורר מעידה על מסוכנות שאותה לא ניתן להפיג בחלופת מעצר.

           דין הערר להתקבל.

           בחומר החקירה קיימות ראיות די הצורך המסבכות את העורר בדקירתם של האחים אראמי באמצעות סכין שנשא. עם זאת, יש לתת את הדעת גם לטענת ההגנה העצמית שמעלה העורר.

           מבחינה עובדתית, קיימות בתיק המשטרה ראיות לכאורה אשר שוללות את טענת ההגנה העצמית של העורר. כך עולה, בראש ובראשונה, מהודעותיהם של האחים אראמי אשר טוענים כי העורר הגיע לביתם ודקר את נאשם 3, ולאחר מכן את נאשם 2. גרסת ההגנה העצמית של העורר נחלשת גם לאור הסתירות שנפלו בהודעות שמסר העורר במשטרה, כאשר תחילה הוא טען כי "לא היה מצב שאני הייתי עם סכין ביד". וכי הוא התגונן מפני האחים אראמי עם הידיים, והאחים דקרו את עצמם. ורק לאחר מכן, בהודעתו מיום 23.3.05, טען כי דקר את האחים אראמי בסכין אשר נשא, מתוך הגנה עצמית.

           מאידך, עוצמתן של ראיות אלו אינה גבוהה. כך עולה, מעצם העובדה שהאירוע התרחש בניגוד לגרסתם של האחרים אראמי בהודעותיהם במשטרה, בחצר בית חבריו של העורר, לשם הגיעו האחים אראמי כשהם מצוידים בסכינים, תוך שהם מפירים תנאי שחרור שהוטלו עליהם בתיקים אחרים. עובדה זו, תומכת, על פניה, באפשרות שהאחים אראמי הגיעו לבית בו שהה העורר כדי לתקוף את העורר, ולא כדי להתגונן מפניו. טענת ההגנה העצמית נתמכת גם בהודעתו של העורר מיום 23.3.05, שבשלב זה לא נסתרה, ולא ניתן לשלול את האפשרות שתתקבל על ידי בית המשפט בעקבות שמיעת הראיות. נראה שגם עדותם של אניס ושושן בריגה תומכת בגרסתו של העורר. כך, אניס בריגה מעידה כי "עמנואל (העורר) שאל את הילדים איפה עופר (נאשם 2) הם אמרו שהוא הלך ואז הוא ברח". גם שושן בריגה מעיד כי "עמנואל אמר שבא אלינו כי פחד ממנו (נאשם 2) ובקש להתחבא אצלי בבית", וכי העורר ירד מביתם, על מנת לברוח, רק לאחר שהנאשם 2 עזב את המקום.

           בנסיבות אלו, לאור חולשת הראיות הקיימות נגד העורר, אני סבור כי ראוי לבחון חלופת מעצר בעניינו. זאת, גם בהתחשב בעברו הנקי ואורח חייו הנורמטיבי עובר לביצוע המעשים המיוחסים לו. לצורך כך, אני סבור, ראוי להורות על הכנת תסקיר מעצר.

           לפיכך, אני מקבל את הערר ומורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי לבחון חלופות מעצר ותנאי שחרור נאותים, אם ימצאו כאלה, שישיגו את מטרות המעצר. עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי, העורר יישאר במעצר.

           ניתנה היום, י"ג בסיון תשס"ה (20.6.2005).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ש.י. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: